החלטה
מבוא ורקע כללי
בפני שלוש בקשות מטעם הנתבעים הטעונות הכרעה: האחת, בקשתו של נתבע 1 לעכב את ההליכים לאור קיומה תנית בוררות בינו לבין התובעת; השנייה, בקשתה של הנתבעת, (ובקשה חלופית דומה מטעם הנתבע) להעביר את הדיון בתובענה להליך בסדר דין רגיל; השלישית, בקשתה של הנתבעת למתן צו עשה שיחייב את התובעת לחתום על מסמכי בקשה המהווים תנאי לקבלת רישיון עסק.
התובעת, שהינה אגודת עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (להלן- "האגודה") הגישה תביעה לפינוי מושכר, בהליך לפי פרק טז לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984. על פי המפורט בכתב התביעה השכירה האגודה לנתבע את שטח הבריכה המצוי בשטחו של המושב, לשם הפעלתו כבריכת שחיה. פורט שלאחרונה נערכו בחירות לוועד הנהלת האגודה ובעקבותיהן הוחלף הוועד המכהן, לרבות אביו של הנתבע אשר שימש עד אותה עת כיו"ר הוועד. לאחר הבחירות האמורות החלו להתגלות ממצאים שתוארו בכתב התביעה כממצאים קשים באשר לפעולות שבוצעו בנכסי האגודה על ידי אביו של הנתבע. בגין אותם מעשים הוגשה תלונה למשטרה, המתייחסת, בין היתר, גם להשכרת מתחם הבריכה לנתבע.
בכתב ההגנה טען הנתבע שמקורה של התביעה ביצר נקמה של חלק מחברי הוועד החדש שנבחר לאגודה, על רקע סכסוך רב שנים בין אביו של הנתבע, שהיה יו"ר הוועד, לבין בני משפחתה של גב' תקווה שמואל, שנבחרה לאחרונה לוועד האגודה. פורט שבגין הסכסוך האמור מתנהלים בין הצדדים הליכים משפטיים שונים, בתביעה בשל הוצאת דיבה, בצווי הרחקה ובתביעות שונות נוספות. כמו כן הוגשו על רקע הסכסוך תלונות למשטרה. בין היתר נטען בכתב ההגנה שבמסגרת הסכסוך נזרק לפני כ- 5 שנים רימון הלם צבאי לעבר בית אביו של הנתבע. בגין אותו מעשה הוגש כתב אישום נגד בן משפחתה של אותה יריבה והוא הורשע. רק בשל מעורבות תומכת מצד אביו של הנתבע הקל בית- המשפט בעונשו. עוד פורט שאביו של הנתבע זכה לאחרונה באחד ההליכים המשפטיים, אשר התנהל בבית- המשפט המחוזי בירושלים (7991-04-13), שבגדרו נדונה עתירה לביטול מכרז של קק"ל.
הנתבע הוסיף ופרט שבמושב קיימים שימושים חורגים של חברים שונים באגודה, שחלקם נבחרו לאחרונה לוועד האגודה. צוין שמנהל מקרקעי ישראל ערך לאחרונה בקורת שבמהלכה מיפה את השימושים החורגים במושב ודרש את הסרתם. נטען שאותם חברי אגודה חשדו שאביו של הנתבע הוא זה שהתלונן בפני מנהל מקרקעי ישראל ויזם את הביקורת, בעוד שהאב דווקא פעל להסדרת הדרישות והתביעות בכל השימושים החורגים.
עוד פורט שליריבי אביו של הנתבע רוב מבין חברי המושב, בעוד שמשפחתו של הנתבע מהווה מיעוט שבמיעוט. בבחירות שנערכו בחודש יולי האחרון (2013) התאחדו משפחות הרוב על מנת להחליף את יו"ר הוועד, וכיום כל חברי הוועד, למעט אחד מהם (שאינו נמנה על בעלי רשימת השימושים החורגים), מסוכסכים עם אביו של הנתבע ונוטרים לו טינה. נטען שמיד עם החלפת הוועד החלו חברי הוועד החדש לחפש דרכים לפגוע בנתבע ובאביו ולנקום בהם, והחליטו להתחיל במתחם הבריכה, בידעם שזו ה"בטן הרכה". נטען שעוד לפני שהוועד החדש נכנס לתפקידו החלו חבריו לפעול נגד הנתבע, בצורה מהירה ואינטנסיבית, דבר המעיד על חוסר תום לב ושרירות, לא לשם הגשמת טובת המושב, אלא בשל הרצון לנקום בלבד.
תמצית טענות האגודה בכתב התביעה
בכתב התביעה טענה האגודה שהנתבעים מפרים את הסכמי השכירות עמה הפרות מהותיות, המקימות לאגודה עילה לביטול הסכם השכירות ולפינוי הנתבעים מהמושכר.
אשר לנתבע טענה האגודה שהוא עושה בשטח המושכר שימושים חורגים, לרבות הקמת מבנים החורגים משטח המתחם, ביניהם 5 צימרים, והכול תוך כדי ביצוע עבודות בנייה רחבות היקף שלא ניתן להן היתר כדין. האגודה הוסיפה וטענה שהנתבע חייב לה דמי שכירות בסכום של 438,928 ₪ (כולל ריבית והפרשי הצמדה), עבור השנים 2006 עד 2008 (פורט שבשנת 2006 לא שילם הנתבע לאגודה את המע"מ בסכום של 22,560 ₪, סכום שבתוספת הפרשי הצמדה וריבית מסתכם היום לסכום של 60,557 ₪; בשנת 2007 לא שילם הנתבע דבר על חשבון דמי השכירות, כך שחובו הכולל הפרשי הצמדה וריבית עבור דמי השכירות באותה שנה עומד על 242,739 ₪ ליום הגשת התביעה; בשנת 2008 שילם הנתבע דמי שכירות חלקיים, ויתרת חובו לאותה שנה, כולל הפרשי הצמדה וריבית, עומד על סכום של 135,632 ₪.
האגודה פירטה שביום 7.6.06 נחתם בינה לבין הנתבע הסכם שכירות (להלן- "הסכם השכירות הראשון") שלפיו הושכר לנתבע מתחם בריכת השחייה לשם הפעלתה, וזאת לתקופה בת 10 עונות, משנת 2006 עד 1.3.15. בתום העונה של שנת 2006 חזר בו הנתבע מרצונו להפעיל את הבריכה. ועד ההנהלה של האגודה ערך הליכי מכרז שבעקבותיהם זכתה במכרז חברה בשם סרנה שעשועים בע"מ, שמניותיה הוחזקו על ידי אביו של הנתבע. כעבור חודשיים חזרה בה גם החברה האמורה מהצעתה, וזכות השכירות הועברה לידי הנתבע פעם נוספת. במהלך חודש אוגוסט 2007 נחתם הסכם שכירות נוסף בין האגודה לבין הנתבע (להלן- "הסכם השכירות השני"), שבו נקבעו דמי שכירות נמוכים יותר מדמי השכירות שנקבעו בהסכם השכירות הראשון. תקופת ההסכם הוארכה למשך 11 שנים, כך שהיא עתידה להסתיים בחודש אוגוסט 2018.
האגודה הוסיפה וטענה שבניגוד להוראות הסכם השכירות התקשר הנתבע עם הנתבעת ואפשר לה להקים ולהפעיל במקום מסעדה הידועה בשם "פיצ'ונקה". נטען שהמסעדה מופעלת ללא אישורה של האגודה, ומבלי שניתן היתר בנייה או אישור שימוש מאת הרשויות הרלוונטיות.
האגודה מנתה הפרות נוספות של ההסכם, כגון הימנעות מהמצאת כתב ערבות, אי ניהול ספרים, וכיוצ"ב.
בתביעה וכן בתגובותיה לבקשות הדגישה האגודה שמנהל מקרקעי ישראל דורש ממנה את לפנות את השטח מכול השימושים החורגים, וככל שלא תטפל בפינוי באופן מיידי, עלול מנהל מקרקעי ישראל לשלול את זכויותיה של האגודה במתחם.
תמצית טענות הנתבע בכתב ההגנה
בכתב ההגנה טען הנתבע שעובר לחתימת הסכם השכירות הראשון היה מתחם הבריכה מושכר לחבר אגודה אחר, אשר לא הצליח להפעיל את הברכה ולנהלה, פיגר בתשלומים, עזב את המתחם במצב ירוד, והותיר אחריו חובות ארנונה, חשמל ומים, נוסף על חובות למושב בגין דמי שכירות. הנתבע הוסיף שלאחר חתימת הסכם השכירות הראשון נודע לו לתדהמתו שלצורך קבלת אישורים ממשרד הבריאות להפעלת המתחם יש צורך בעריכת שיפוצים רחבי היקף במתחם הבריכה, לרבות שיפוץ השירותים, המלתחות ודרכי הגישה. הנתבע דרש מבעל המתחם, היינו מהאגודה, לבצע את אותם השיפוצים ולאחר דין ודברים סוכם בין הצדדים על ביטול הסכם השכירות הראשון, מחמת טעות ופגם שנפל בכריתתו, כפי שנקבע בפרוטוקול ישיבת הוועד מיום 29.11.06. למכרז אשר פורסם לאחר ביטול הסכם השכירות הראשון הוגשה הצעה אחת בלבד, הצעתו של הנתבע. האגודה קיבלה את ההצעה כיון שלא הייתה לה הצעה אחרת, ולא בשל הנחה שניתנה כביכול לנתבע שלא כדין. בין האגודה לבין הנתבע נחתם הסכם השכירות השני, המבטל כל הסכמה קודמת בין הצדדים.
אשר לחיובים הכספיים טען הנתבע שבעקבות ביטול הסכם השכירות הראשון היה על האגודה להשיב לו את הסכום ששולם לה מראש, סכום של 141,000 ₪, ואולם חרף העובדה שהנתבע לא הפעיל את הבריכה באותה שנה, לא השיבה לו האגודה את התמורה ששולמה, אף לא חלק יחסי ממנה. עוד נטען שהאגודה מעולם לא תבעה את סכום המע"מ מהנתבע. לאחר חתימת הסכם השכירות השני השקיע הנתבע סכום של כ- 3 מליון ₪ בשיפוץ המתחם. לאור הצורך בעבודות השיפוץ הוסכם בין הצדדים שהנתבע לא יפעיל את הבריכה באותה שנה, אלא לרווחת תושבי המושב, וכתמורה לא ישלם דמי שכירות עבור השנה הראשונה. אף שלא הפיק כל רווח באותה שנה, נאלץ הנתבע לשלם תשלומים שונים שהיו כרוכים בהפעלת הבריכה לטובת החברים, כגון ארנונה, מים וחשמל, כך שהיקף הנזקים שנגרמו לו באותה שנה הסתכם לסכום של 79,000 ₪. מאז אותה שנה לא תבעה האגודה סכום כלשהו מהנתבע בגין דמי שכירות, אף לא באמצעות המפקח שמינתה להסדרת הקשר בינה לבין הנתבע. הנתבע טען שדמי השכירות לשנת 2008 שולמו לאגודה במלואם. גם בגין חוב כביכול לשנה זו מעולם לא נשלחה אליו הודעה או דרישה, לא מטעם האגודה, אף לא מטעם המפקח שמונה. בשנים שלאחר מכן שילם הנתבע דמי שכירות בסכום של 500,000 ₪, ובוודאי שלא היה משאיר חוב קטן בסכום של 57,000 ומסתכן בתביעת פינוי. הנתבע הדגיש שלבקשת האגודה הוא הסכים לאפשר כניסה למתחם של 53 בני משפחה של חברים, מעבר לכניסה חופשית של החברים עצמם, ומהם יכול היה לגבות סכום של 813,000 ₪ במהלך שנות פעילותו במתחם. עוד ציין הנתבע שבשבתות הפעיל את מתחם הבריכה לטובת חברי המושב בלבד ולא לצרכים עסקיים, חרף ההוצאות שנגרמו לו בגין הפעלתה בשבת, עובדה המעידה על היחסים התקינים שהיו בינו לבין חברי האגודה.
הנתבע הוסיף וטען בכתב ההגנה שהאגודה אישרה לו במפורש לפתח את המתחם ולהשביחו, אף לבצע עבודות בנייה לשם כך, כפי שניתן ללמוד מתוספת להסכם אשר אושרה באסיפה הכללית של האגודה ברוב מוחץ. על פי התוספת להסכם השכירות השני (להלן- "התוספת להסכם"- צורפה כנספח 14 לכתב ההגנה), נקבע בסעיף 3 שהנתבע יהיה רשאי, לפי שיקול דעתו הבלעדי, לנצל את כל שטח המתחם (המשתרע על פני שטח של כ- 20 דונם לפחות), להקים ולבנות עליו על חשבונו מיזם תיירותי, מבני תיירות וגן אירועים, ולנצל את מלוא הזכויות שמאפשרת לו התב"ע. בהתאם לאמור בסעיף 4 של התוספת להסכם, רשאי הנתבע להפעיל את המבנים שיבנה בעצמו, או להשכירם לאחרים, וזאת במשך 20 שנים מיום קבלת היתר בנייה, מבלי לשלם לאגודה תמורה כלשהי מעבר לתשלומים הקבועים בהסכם השכירות השני. הנתבע הוסיף וטען שלמתחם כולו רישיון עסק כדין שניתן על ידי המועצה האזורית מטה יהודה, ואילו הייתה הבנייה מתבצעת שלא כדין, לא היה ניתן לו הרישיון האמור. לטענת הנתבע, המבנים המשמשים את המסעדה והצימרים היו קיימים, ואולם הם היו מוזנחים, ועבודות שבוצעו על ידו היו עבודות שיפוץ בלבד, שנעשו בידיעת האגודה ובהסכמתה.
הנתבע הוסיף וטען שהעבודות שביצע במתחם נועדו דווקא לבסס את אחיזתה של האגודה במתחם, שכן מנהל מקרקעי ישראל כפר בזכויותיה של האגודה במתחם מזה שנים רבות, עוד בתקופה שקדמה לתחילת השכירות של הנתבע במתחם. נטען שמנהל מקרקעי ישראל אינו שש לפנות מתחם מיושב, בעוד שהוא נוטה לפנות מתחמים מוזנחים, ועל כן השבחת המתחם על ידי הנתבע נועדה לבסס את אחיזת האגודה במתחם. עוד נטען שאם המתחם אכן אינו שייך לאגודה, הרי שהאגודה פעלה שלא כדין בשעה שהשכירה את המתחם לנתבע. הנתבע הוסיף וטען שמקור הסכסוך בין האגודה לבין המנהל אינה בהשבחת המתחם על ידי התובע, אלא דווקא בסירובה של האגודה לשלם למנהל דמי חכירה בגינו.
תמצית טענותיה של הנתבעת בכתב ההגנה